אחרי שהצלחנו לעשות תצפית נקיה וזיהינו רגשות וצרכים, מגיע הרגע של הבקשה.
כשאנחנו מבקשים משהו, אנחנו צריכים לזכור שהאדם שמולנו רשאי לומר לנו לא. כשהוא אומר לנו לא הוא בעצם אומר לנו שהבקשה שלו לא תמלא לנו צורך. לכן תמיד ננסה לזכור, שהצורך שלנו לא תלוי באדם או דבר ולבקש מתוך הבנה שאולי נצטרך למצוא דרך אחרת למלא את הבקשה.
כשמישהו נענה לבקשה שלנו, באופן שאינו עונה לצרכים שלו, הוא עושה זאת מתוך רגשות של בושה (לא נעים לי), אשמה (מה יגידו עליי), או פחד (אם אני לא אעשה אז…). למעשה, הוא לא נענה לבקשה שלנו, אלא שמע דרישה ופועל על פיה.
לכן תמיד נרצה לוודא שהאדם נענה לבקשה שלנו מתוך שמחה. אם יש לנו ספק בנושא, אפשר לשאול ולוודא: "האם אתה נענה לבקשה שלי מתוך שמחה אמיתית? כילד שקיבל בלון? אנא אל תענה לבקשה שלי אם זה לא משמח אותך וממלא לך צורך"
כשאנחנו נענים לבקשות של אחרים ולא ממקום של הצורך שלנו כולם משלמים מחיר בסופו של דבר.
זה לא פשוט, אנחנו רגילים לדרוש (ולסיים במילה בבקשה) ורגילים לשמוע דרישות. לכן בתחילת הדרך גם אם באמת נבקש, האנשים או הילדים שסביבנו עלולים להמשיך לשמוע דרישה. דרישות מעלות רצון נגדי ופוגעת בהקשרות, ולכן במשך תקופה נצטרך להראות שאנחנו באמת מתכוונים לבקשה.
ככל שנבקש יותר, הבקשות שלנו יענו יותר כי ההקשרות תתחזק. יתר על כן, לכל אדם יש את הצורך הבסיסי בנתינה ואם נאפשר לו לשמוע את הבקשה שלנו, מתוך צרכים, מתוך רגשות, יש סיכוי גבוה יותר שהיענות לבקשה שלנו, תמלא את הצורך שלו בנתינה.
בקשה צריכה להיות ברורה- פעולה קונקרטית וברת ביצוע.
לדוגמא:
"אני מבקשת שתתחשב בי יותר" - זוהי אינה בקשה ברורה. התחשבות היא סובייקטיבית ולכל אדם יש את סולם ההתחשבות שלו. לכן בקשה כזו יכולה לקבל מענה של: "אבל אני מתחשב בך המון" ולהשאיר את שני הצדדים בצרכים לא מלאים.
לעומת זאת, אם נבהיר למה אנחנו מתכוונים בדיוק- "אני מבקשת שהכלים יפונו לכיור בתום הארוחה, זה ימלא לי מאוד את הצורך בהתחשבות" - לאדם ממנו אנו מבקשים יהיה קל יותר לבדוק האם הם יכולים לענות לבקשה הזו והאם היא ממלאה להם צורך.
ככל שנבקש יותר, בקשות אמיתיות, ברורות, המענה לבקשות שלנו יעלה וההיקשרות שלנו עם האנשים החשבוים מסביבנו תתחזק.