אנחנו שופטים אנשים אחרים, אפילו כאלה שאנחנו לא מכירים ואין להם, או למעשיהם שום השפעה ישירה על החיים שלנו. לפעמים אנחנו גם די נהנים מזה. אני עושה את זה, אשתי עושה את זה, החברים שלי עושים את זה וכנראה שגם אתם. למה בעצם?
זה כיף להיות צודק
בואו נודה רגע, יש בשיפוטיות משהו שיוצר סיפוק: להיות צודק יותר, חכם יותר, מבין יותר, רואה רחוק יותר ועמוק יותר ובאופן כללי, פאר הקיום האנושי. זה כיף! זה ממלא אותנו בלהט הצדק, הנאורות והתוכחה ומציב אותנו בשורה אחת עם כמה מהמנהיגים והוגי הדעות הגדולים בהיסטוריה, ולו לרגע אחד.
כדי למשוך את העונג הצרוף הזה, אולי נשתף אחרים בדעתנו הנחרצת ונחיה מחדש את אותם רגעים של בערה פנימית מענגת. זה כיף להיות צודק! (And you know it).
סיפור אישי נוגע ללב (לא באמת, סתם דוגמה לאיך הייתי שיפוטי בטירוף)
השבוע נתקלתי בסיפור שהלך בקווים כלליים ככה: מישהי שאני מכיר, שיתפה שנתקלה בתגובות ביקורתיות ושיפוטיות כלפי החלטה שהיא קיבלה לגבי הבת שלה. להחלטה לא הייתה השפעה ישירה על חייהן של השופטות וזה בעצם מה שהתחיל להקפיץ לי כל מני סימני שאלה בראש: למה בעצם הן אמרו את מה שהן אמרו? מה הניע אותן לנסות "לתקן" את המתלוננת? מה הביא אותן להתערב בחיים של מישהו אחר, ללא סיבה נראית לעין?
אחר כך (ופה מגיע הסיפור הנוגע ללב), נזכרתי שיום לפני כן עשיתי את אותו דבר בדיוק. שמעתי סיפור על שתי נשים שאני לא מכיר (לא יודע אפילו את שמן, או איך הן נראות). בסיפור, אחת מהן ארגנה פעילות מסויימת שנשמעה לי מקסימה, יצירתית ומלאת חשיבה ותשומת לב והשניה, נכנסה בה ב- 4000 קמ"ש, כי הפעילות כללה משהו שבעינה היה "לא בסדר". פרט אחד קטן שלא מצא חן בעיניה ובגללו היא פסלה את הכל. היא שפטה את המארגנת ואני שפטתי אותה. הנה כמה מחשבות שרצו לי בראש: "קטנונית, טרחנית, מתנשאת" ושאר "מחמאות".
ברגע שתפסתי את עצמי, התגברו סימני השאלה וגם התקווה לתשובות: "אם אצליח להבין מה עבר עלי באותו רגע, אולי אבין למה בעצם זה קורה גם אצל אנשים אחרים...".
עוד לא הבנתי, אבל יש לי כמה מחשבות בנושא.
צדק צדק תרדוף
אחד הרגשות שמתלווים אצלי לחשיבה שיפוטית, הוא כעס. הכעס הוא הבערה הצדקנית שאני מרגיש, כשאני שופט. כעס אל מול (מה שאני מפרש כ...) חוסר הצדק המשווע, אל מול אוזלת היד, הזלזול הפושע ושאר מליצות מפוארות.
מארשל רוזנברג ז"ל, לימד שבסיס של כל כעס, יש צורך שלא מקבל מענה. אבל רגע, לפני שניה אמרנו שזה בכלל כיף לשפוט ולכעוס זה לא כזה כיף, או שכן?
כי בעצם, אם אני נשאר עם הכעס, משהו קורה לתחושת הסיפוק; היא נעלמת ומתחלפת במין מועקה, מקבעת בתוכי סלידה מאותו אדם בזמן שרגשות אחרים מתחילים לעלות: יאוש, אכזבה, עצב, אולי גם שנאה. אם זה מישהו משמעותי בחיי, ייתכן מאד שחוטי ההיקשרות בינינו יתחילו להיפרם והוא יוצא אל מחוץ לתחום מעגל האנשים בעלי גישה ללב שלי.
הוא טועה ואני צודק ואם מדובר בנושא מהותי עבורי, הסוגיה תשים אותני משני צידי המתרס, שייכים לקבוצות אויבות. רבתם פעם עם חבר, שנמצא מהצד השני של קו השבר הפוליטי? כנראה שאתם מבינים את ההרגשה שאני מדבר עליה.
בעודי כותב את השורות האלה, אני מתבונן בכותרת שנתתי לחלק הזה. הנה באה התורה (ואני הרי דוס עם זקן ופיאות) ואומרת לי לרדוף צדק. אז מה? לרדוף צדק ולאבד מערכות יחסים? להיות צודק ושיפוטי וכועס? זה מה שרוצים ממני?
אז הסתכלתי שוב, קראתי שוב. לא כתוב "צדק תרדוף", אלא "צדק צדק". התורה תמיד מקמצת במילים ואם משהו כתוב פעמיים, יש פה עוד משמעות, עוד צד לעניין, עוד רמה (או אינסוף רמות) של עומק.
טיפול שורש
אז אם בשורש של כל כעס (ובעצם של כל רגש כואב) יש צורך שלא מקבל מענה, אז כנראה שבשורש של תחושת הסיפוק יש צורך שכן מקבל מענה, לפחות באופן זמני. אבל אילו צרכים? מה אני מקבל מלהיות שיפוטי? מה אני מאבד?
כיוון אחד שחשבתי עליו היה צורך בביטחון. יש בנו משהו שמאוד מגונן על המודלים המנטאליים שלנו, הדרך שבה אנחנו מאמינים שהעולם עובד, או ראוי שיעבוד. שם, בעיקר בחלק של הראוי, נמצאת התפסיה שלנו של מה הוא הטוב, הרצוי והנכון. המודל המנטלי שלי אומר "חיבור, אמפתיה, לראות את הכוונה הטובה - זה הטוב" ולכן כשאותה אישה תקפה את אותה מארגנת פעילות, דנתי אותה לכף חובה בעוון שיפוטיות.
כשמישהו שוטח בפני משנה פוליטית שונה משלי, הוא מציג דעה (הזויה ועיוורת למציאות כמובן 😎) על מה הוא "הטוב" ומה היא הדרך "הנכונה" להגיע אליו.
התשובה הזו, אינטילגנטית ומושכלת ככל שתהיה, לא סיפקה אותי. זה לא יכול להיות רק זה, יש פה משהו עמוק יותר.
כשמדברים על עמוק, החשודים המידיים הם בדרך כלל הצרכים ההיקשרותיים. לשם כיוונו אותי שני גורמים מרכזיים: האינטואציה שלי ואשתי. השניה הייתה יותר מועילה מהראשונה, כי היא ידעה להפוך את העננים העמומים ששכנו בקצה המחשבות שלי, למילים והקשרים. אחרי כמה סיבובים של חפירות משותפות, הצלחנו לצמצם את רשימת החשודים לשניים: שייכות ומשמעות.
קבוצת חשיבה
שורש השייכות הוא אחד ממגדירי הזהות הבסיסיים שלנו: למי אני שייך ולמי אני לא, מי "בצד שלי" ולכן יזכה לנאמנותי ומי שייך לקבוצה מתחרה שתזכה ליחס מתעלם עד עוין . אחד מהמאפיינים של קבוצות הזהות שלנו, הם ערכים ואמונות הדומים ביסודם: חילונים / דתיים, טבעונים / פלאואיסטים, כן ביבי / רק לא ביבי.... הדעות שלנו מגדירות את קבוצת השייכות שלנו ולהפך, רק שלכולנו יש כמה מעגלי שייכות, שלא תמיד מסונכרנים אחד עם השני.
ככל שההיקשרות שלי עם האדם חלשה אותו, יהיה לי קל יותר לסמן אותו כאוייב וכל התנהגות שלו שאינה במסגרת הגדרת "הטוב" שלי, תסמן אותו כאוייב, או כמישהו שאינו רלוונטי עבורי ("סתם אידיוט, עזוב אותך").
כשההיקשרות חזקה ועמוקה, אנחנו ניטה יותר להסכים ולקבל את דעתו של האדם וגם להצדיק מעשים, שהיינו דנים לכף חובה, אצל אנשים מחוץ למעגל ההיקשרות שלנו. במילים פשוטות: אם אשתי תצעק על מישהו (זה לא קורה, אבל נגיד ש...), אז זה בטוח הגיע לו. אם מישהו צעק על אשתי, הוא יזכה למגוון "מחמאות".
באמצע יהיו רוב האנשים שבחיינו. השייכות שלהם אלינו יכולה להתבסס על הייתונו בני אותו עם, הם יכולים להיות חברים שההיקשרות איתם לא מאוד עמוקה, אוהדי אותה קבוצה, קולגות מהעבודה, חברים בקבוצת פייסבוק מסויימת וכו'. אנחנו נרגיש כלפיהם שייכות טבעית מתוקף החברות באותם מעגלים, אך אם יתגלו חילוקי דעות משמעותיים, תחושת השייכות תפחת בן רגע.
במצבים כאלה, אנחנו עלולים לחוות כאב - זה יכאב לנו בשורש השייכות. שם יגיע הכעס ואחריו התסכול והעצב.
מערכת יחסים היקשרותית שעברה את שורש המשמעות (השורש הרביעי) ובוודאי את שורש האהבה (החמישי), תצליח כנראה לשרוד בצורה טובה יותר, חילוקי דעות. מערכות יחסים שהגיעו רק עד שורש השייכות (3), נמצאות בסכנה גדולה יותר.
אני שופט משמע אני משמעותי
החלק "הכיפי" והמספק של השיפוטיות, ככל הנראה מגיע מתוך הצורך שלנו להיות משמעותיים ובעלי ערך. אחת הדרכים, הפחות יציבות ואפקטיביות, לקבל מענה לצרכים האלה, היא לשפוט אחרים ולהציב את עצמנו כטובים, יפים, חכמים וצודקים יותר.
זה מרגיש טוב, רק שזה זמני ולמעשה תולה את תחושת המשמעות והערך שלנו באחר. כשיגיע אחר אחר, יפה יותר, מצליח יותר, חכם יותר וכד', תחושת הערך והמשמעות שלנו עלולה לפחות. אם שיפוטיות היא האסטרטגיה העיקרית שלנו ליצירת תחושת ערך, הערך שלנו בעיני עצמנו, לא יוכל להיות גבוה לאורך זמן ומותנה בהמצאותו של זרם שוטף של אנשים "טועים, טפשים, עיוורים למציאות" וכד'. אנשים שמבססים את תחושת הערך שלהם על מנגנון שיפוטי, לעיתים עשויים לעסוק בהקטנה, האשמה והשפלה של אחרים כדי להמשיך לתחזק את המנגנון. בד"כ במצב כזה, הם יתקשו לקיים היקשרויות עמוקות, יחוו בדידות, מרירות, כעס תדיר וכו'. בקיצור, פחות מומלץ.
ובכן דוקטור, מה עושים?
התשובה הקצרה היא: כלום. נשארים בגדול כמו שאנחנו, רק מודעים יותר.
המודעות הזו היא בעיקר לנזקים האפשריים של השיפוטיות למערכות היחסים שלנו. גם אם האנשים שקורבים ומקושרים אלינו וגם עם אלה שפחות: אלה "שרק" חיים איתנו באותו בניין, שכונה, עיר ומדינה. נזכרים שגם אותה אחת ששפטה את אותה מארגנת פעילות ,כנראה הגיבה מתוך פחד, כי משהו שם "דיגדג" לה בצורך בבטחון. נזכרים שאף אחד לא עושה נגדנו, כולם פשוט עושים בעד עצמם. שכשאדם אחד מכאיב לאחר במודע, זה תמיד כי יש לו כאב משל עצמו (ולא בטוח שהוא קשור לאדם שהוא הכאיב לו). מנסים להסתכל פנימה, לעבור את מסך ההתנהגות, הדיבורים הקשים והתגובות הזועמות בפייסבוק ולראות שבעצם כל הכאב הזה מגיע, כי כולם רוצים להתחבר.
לא להיות רודפי צדק - זה משחק שכולם מפסידים בו (תראו אחר כך את הסרטון פה למטה) אלא רודפי "צדק צדק": צדק בשבילי וצדק בשבילך, מתוך שאיפה שהצרכים של כולם יקבלו מענה, מתוך אחריות לצרכים שלנו יחד עם אכפתיות לצרכים של האחר.
אפשר גם לעזור לעצמנו להתמלא בתחושת משמעות אמיתית, מתוך היכרות עם היכולות, החוזקות והתכונות שלנו. הן קיימות בפני עצמן ולא דורשות השוואות לאף אחד אחר. פשוט להתבונן רגע בכל הטוב, המועיל, הנעים והמחבר שאנחנו עושים בכל יום, בכל עת ובכל שעה. אם קשה לנו לראות את זה, אפשר לבקש מאנשים שמקושרים אלינו, לספר לנו על ההשפעה שיש לנו על חייהם.
כנראה שנמשיך לשפוט - זה חלק מהאוטומט שלנו, זה חלק מהאנושיות שלנו. השאלה היא בעיני לא אם שפטנו, אלא מה עשינו עם זה אחר כך והאם ניסינו לתקן ולהתחבר מחדש. אני למשל כתבתי על זה משהו :)
Comments