בואו נדמיין לרגע, שכולנו קיבלנו שתילים לטפל בהם. אנחנו רוצים שיום אחד השתיל שלנו יגדל להיות עץ גדול וחזק, עם ענפים ועלים ופירות. עץ שידע להתמודד יפה עם הרוחות ועם השמש ועם שריפות היער וגם ידע לשחק יפה עם עצים אחרים :)
כשאנחנו נתקלים בטבע בעץ כזה, יש משהו שאנחנו יכולים לומר עליו די בודאות, אפילו בלי שנראה את זה: יש לו שורשים חזקים ועמוקים.
השורשים האלה הם מה שמאפשר לו לקבל את כל מה שהוא צריך כדי להיות עץ גדול וחזק וכו'. אם נחזור רגע לילדים שלנו -השורשים הם מה שמאפשר להם לקבל מאיתנו את כל הצרכים שלהם, הפיזיים והרגשיים, את הערכים, את ההכוונה - הכל בעצם.
אז אם הילדים שלנו הם השתילים - מה אנחנו באנלוגיה הזאת? אנחנו האדמה שלהם!
עכשיו יש שני מאפיינים מרכזיים למערכת היחסים בין האדמה לעץ:
הראשון - יש פה תלות מאוד ברורה. העץ תלוי לחלוטין באדמה. בלעדיה הוא לו יכול לשרוד ובוודאי לא לצמוח.
בתרבות שלנו, תלות הוא מושג שיכולות להיות לו קונוטציות שליליות, אבל אנחנו נראה שיש למעשה שני סוגים של תלות ובמקרה הזה, התלות הזאת היא חיונית מכיוון שבלעדיה העץ לא ישרוד כאמור.
המאפיין השני נולד מתוך התלות והוא ההירכייה שנצורת בין האדמה לעץ - רק שלא מדובר פה בהיררכיה של חזק וחלש, אלא במערכת יחסים של נותן ומקבל. העץ מבין לבד שהמקום הכי טוב בשבילו זאת האדמה שלו ולכן, אין לו שום סיבה לייצר איתה קונפליקט - כל מה שהוא רוצה, זה לקבל ממנה את מה שהוא צריך. זאת מערכת היחסים שאנחנו שואפים אליה - כזאת שבה הילדים שלנו מבינים שאנחנו פה בשביל להשפיע עליהם טוב ומתוך כך, הצרכים שלהם מתמלאים והם משתפים אתנו פעולה ממקום של מוטיבציה פנימית.
מערכת יחסים כזאת היא מערכת יחסים היקשרותית.
במערכת יחסים בין הורים לילדים ההורה תמיד יהיה המוביל, האדמה, המשפיע.
במערכות יחסים זוגיות התפקיד מתחלף בהתאם לצרכי הזוגיות.
במערכות יחסים בעבודה תפקיד המנהל להיות האדמה.
בבתי ספר, זה התפקיד של המורה.
מערכת יחסים שמבוססת על מילוי צרכים הדדי, כזו ששיתוף הפעול מגיע מהצורך הפנימי בנתינה, תהיי מערכת יחסים הקשרותית, עמוקה וארוכת טווח.
